דיני חוזים

דיני החוזים מגדירים את הכללים, העקרונות והסטנדרטים שבמסגרתם תיאכף התחייבות בפועל או שתקנה היא זכויות אחרות (לבד מזכות האכיפה) מקבילות או משלימות (כגון פיצויים בשל הפרת החוזה). רוב השיטות המשפטיות מבחינות בין התחייבות סתמית אשר איננה ניתנת לאכיפה, להתחייבות חוזית הניתנת לאכיפה. מקובל לסבור כי ההבחנה בין “הסכם” ובין “חוזה” הוא יסוד האכיפות או התוקף המשפטי. מקום שלפנינו הסכם הנעדר תוקף משפטי, לפנינו הסכם של כבוד, ומקום שלפנינו הסכם בעל תוקף משפטי, הרי שלפנינו חוזה.

מפגש רצונות – סיכום. מו”מ לא יעבור לשלב חוזה עד שיש מפגש רצונות והסכמה על עקרונות. סעיף 1 לחוק החוזים אומר שחוזה מורכב מהצעה + קיבול. הצד השני חייב לקבל את ההצעה. בהעדר סיכום אי אפשר לדבר על חוזה. לא בכל מקרה שיש סיכום , יש חוזה.

חופשי – הכוונה לרצון חופשי, בחירה חופשית. לא רצון פגום. למשל, צד חותם על חוזה מתוך כפיה, איום, הטעיה, מצוקה, עושק. רצון פגום יכול לעיתים לשחרר מחוזה.

בין שני צדדים או יותר

אדם לא חותם על חוזה עם עצמו. “אישיות משפטית” – גוף המוכר עפ”י חוק בזכויות לתבוע ולהיתבע. אפשר לתבוע רק אישיות משפטית. יש צורך להגדיר את האישיות המשפטית. טבעית(בני אדם) או מלאכותית(תאגיד). כל אדם בישראל לפי סעיף 1 נחשב לאישיות משפטית מגמר לידתו ועד מותו. ההתקשרות יכולה להתבצע ע”י סיוע. אדם פושט רגל, בעצם מועבר תחת אפוטרופוס – הבנק. שמהווה את האישיות המשפטית שלו. אין הבדל משפטי בין יחיד וחברה. לאדם – ת”ז, לעסק – מספר עוסק מורשה. אפשר לחתום חוזה בין חברה בע”מ ובין בעל המניות היחיד של אותה חברה. מדינת ישראל, לדוגמא, מהווה אישיות משפטית אחת בלבד. בחוזה מדובר על שתי ישויות שונות.